החלטה בתיק ת"א 36539-10-10

1.         המבקשת (להלן: "הנתבעת") עותרת ליתן צו המורה למשטרת ישראל להמציא לבית המשפט ו/או לנתבעת את גליון הרישום הפלילי של התובע 1  (להלן: "התובע"). 

2.         הבקשה הוגשה במסגרת תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שהוגשה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, כאשר עצם קיומו של הרישום הפלילי נלמד מעיון בתיקיו הרפואיים של התובע.

3.         לטענת הנתבעת, עברו הפלילי של התובע מהותי ורלוונטי לטענותיו בדבר אובדן כושר השתכרות.

4.         התובע מתנגד לבקשה מחמת העדר רלוונטיות לסוגיות שבמחלוקת.

5.         סעיף 3 לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א-1981 קובע כי "המרשם יהיה חסוי ולא ימסר מידע ממנו אלא לפי חוק זה".

סעיף 5(א) לחוק, שכותרתו "מסירת מידע לרשויות ולבעלי תפקידים", קובע כי "המשטרה תמסור מידע מן המרשם לרשויות ולבעלי תפקידים המפורטים בתוספת הראשונה".

בתוספת הראשונה לחוק נקבע כי ניתן לגלות את המרשם הפלילי לבית המשפט בהתקיים אחת מאלה:         
           

"(1) הגילוי הוא מהותי לנושא הדיון;

  (2) הגילוי נדרש לבירור מהימנותו של עד ובעל דין ביקש את הגילוי".

6.          השאלה הנשאלת הינה איפוא - האם מדובר במידע מהותי המצדיק מתן הצו המבוקש ועד כמה החומר המבוקש רלוונטי לסוגיות שעומדות לדיון (ראו: בש"פ 5881/06 שלמה בניזרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם - 7.2.2007). בת.א. (מחוזי חיפה) 688/02 בן הרואה נ' בדיר, (לא פורסם - 27.6.2004) נקבע מפי כב' השופט עמית כי החיסיון הקבוע בחוק המרשם הפלילי הוא חיסיון יחסי והוא צריך להתפרש על דרך הצמצום:

"...מצאנו כי הרישום הפלילי הוא רלוונטי לדיון ולכן יש להורות על גילויו. הראינו כי לרישום הפלילי הוענק חיסיון סטטוטורי-תוכני, כי חיסיון זה הוא יחסי, וכי באיזון האינטרסים בין זכותו של העבריין לשיקום ופרטיות "נוכח המשקל הנמוך יחסית של הזכות המוגנת", יחזקאלי לעיל, האינטרס של הגילוי גובר. ובכלל, חיסיון צריך להתפרש על דרך הצמצום, והגישה כלפיו היא חשדנית, לאור הכלל הרחב של גילוי, בשל הערך של גילוי האמת".

7.          בענייננו, לעברו הפלילי של התובע, שהנו צעיר כבן 28, יש משמעות והשלכה לעניין הערכת כושר השתכרותו. סבורני כי עבר זה, ככל שהוא אכן קיים, עשוי לשפוך אור על אישיותו, הרגלי עבודתו ויכולתו של התובע לרכוש מעמד תעסוקתי. זאת אף ללא קשר עם נכותו ופגיעתו בתאונה.

8.          בבחינת האיזון בין האינטרסים השונים אני סבור כי ידו של הגילוי גוברת. ראוי שמידע זה יונח בפני בית המשפט ובעלי הדין, כמוהו כיתר הנתונים, שמא יהא צורך להביאו בחשבון ולעשות בו שימוש.       

9.          חיזוק למסקנה זו ניתן גם למצוא בעובדה שטענת החיסיון מועלית מפי התובע. בהקשר זה כבר נאמר כי:

"כאשר בעל הדין שנדרש לחשוף את המסמך נשוא החסיון או נשוא הטענה לפגיעה בפרטיות הוא התובע, יש טעם חזק לטעון כי אינו רשאי לאחוז בחבל משתי קצותיו: גם להגיש תביעה וגם לסרב להמציא חומר העשוי לשמש את יריבו בטענה לפגיעה בפרטיות או בחסיון. ההנחה היא, שבעצם הגשת התביעה, יש משום ויתור מכללא על הגנת הפרטיות ועל החסיון, וכי התובע נכון להקריבם על מזבח תביעתו. בתיקי נזיקין קיימת פרקטיקה, לפיה התובע חותם על כתב ויתור סודיות רפואית (וס"ר) על מנת לאפשר לנתבע לגלות כל חומר רפואי הרלוונטי לתביעה, בין היתר, כדי לאפשר לנתבע להגיש חוות דעת שכנגד (ובתביעות על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1974ראה תקנה 2(א)(3) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז-1986). החתימה על כתב ויתור סודיות רפואית נובעת מהנחה מקדמית, כי ממילא בית המשפט יורה על הסרת החסיון, על מנת לאפשר לבעל הדין שכנגד להתגונן.

השורה התחתונה היא, שכאשר בתובע עסקינן, נקודת האיזון, בין האינטרסים הנוגדים של גילוי האמת מול החסיון והפגיעה בפרטיות, קרובה מאוד לאינטרס של גילוי האמת, וידו של אינטרס זה תהא על פי רוב על העליונה".

            (ת"א (מחוזי חי') 995/05 ליפניצקי אלכסיי נ' מיקוד אבטחה שמירה שירותים ונקיון בע"מ (לא פורסם - 30.11.2006).